החלטה בתיק בע"מ 4495/13

1.        מונחת לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בעמ"ש 12929-12-12, (כב' השופטות ש' שטמר, י' וילגר ור' למלשטריך-לטר) אשר דחה ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בחיפה תמ"ש 19340-03-11 (כב' השופטת ע' קרן קצב) בגדרה נדחתה תביעת המבקש לקבל מחצית כספי תמורת דירת המגורים ולהכיר בה כחלק מרכושם המשותף של הצדדים מכוח חזקת השיתוף.

2.        המבקש והמשיבה נישאו זה לזו בשנת 1964 ולהם שלושה ילדים בגירים. מערכת היחסים ידעה עליות ומורדות משך השנים, והתנהלו מספר הליכים משפטיים בין השניים. בשנת 2003 ניתן בעניינם של הצדדים פסק דין בבית המשפט לענייני משפחה (תמ"ש 9440/00) מפי כב' השופט א' גלובינסקי. במסגרתו נקבע כי המבקש לא זכאי למחצית הזכויות בנכסים שנצברו במהלך חיים המשותפים. זאת פרט לדירת המגורים שלגביה הורה בית המשפט על פירוק השיתוף בין בני הזוג. אולם המבקש חתם בשנת 2005 על מסמך שנערך בכתב יד ובו ויתר על זכויותיו בדירה לטובת המשיבה. הדירה הושכרה ודמי השכירות הועברו למשיבה. בשנת 2010 חתמו השניים בפני עו"ד פישהנדלר על תצהירי העברת זכויות בדירה ביחס לחלקו של המבקש, אל המשיבה ללא תמורה. או אז, חתם המבקש גם על בקשה לרישום הערת אזהרה על שם המשיבה, והדירה נרשמה בהמשך בלשכת רשם המקרקעין על שמה. הדירה נמכרה לצד ג' בתחילת שנת 2011.

           בתביעה הנידונה עתר המבקש לקבלת מחצית משווי הדירה שנמכרה. לטענת המבקש, הוא חתם על מסמכי העברת הזכויות למשיבה תוך אילוץ והפעלת לחץ. לגרסתו, העברת הזכויות נעשתה למראית עין ובכדי שנושיו לא יטילו עיקול על הדירה. הוסכם בין השניים בעל פה שהדירה תרשם על שם המשיבה, אשר תפעל למכירתה, תשמש כנאמנה על הכספים בעבורו והתמורה תחולק שווה בשווה בין השניים. מנגד טוענת המשיבה כי הויתור על הזכויות נעשה במטרה לסלק את חובותיו הרבים של המבקש כלפיה הכוללים בין היתר חוב מזונות בסך מאות אלפי שקלים, חוב בגין מיסי דירה ועוד. החתימה לא נעשתה מתוך אילוץ אלא מרצונו החופשי של המבקש ובהסכמה מלאה.

           בית המשפט לענייני משפחה דחה את התביעה וקבע כי המבקש לא הוכיח שחתם על הסכם הויתור בשנת 2005 תחת השפעת לחץ באופן ששלל את רצונו. הוסף כי ממילא להסכם הויתור אין נפקות מיוחדת, משום שהמבקש חתם בפני עורך דין על תצהירי העברת זכויות בשנת 2010 ועל כך אין מחלוקת. כן נתן בית המשפט לענייני משפחה את דעתו לכך שההעברה כבר בוצעה ושהזכויות נרשמו אצל רשם המקרקעין. עוד נקבע כי לא מדובר בהסכם למראית עין שדינו בטלות מכוח סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973. זאת מכיוון שבחוזה למראית עין על שני הצדדים להסכים כי כלפי חוץ תוצג מציאות משפטית אחרת מזו שהוסכמה ביניהם כלפי פנים. אין זה המצב במקרה שלפנינו, כשכל צד אוחז בפרשנותו באשר לתנאי אותו הסכם נטען. בית המשפט לענייני משפחה מדגיש כי במקרקעין עסקינן, מצב אשר מעלה שאלה בדבר תקפות ההסכם הנטען שנערך בעל פה, ביחס להסכם בכתב שנחתם בפני עורך דין. בנוסף, בית המשפט לענייני משפחה סבר כי אף שיקולי מדיניות משפטית כגון היעדר ניקיון כפיים מצדיקים הקמת גדר מניעות כנגד המבקש. בדבריו מצהיר המבקש כי הכוונה בהסכם בעל פה הייתה לחמוק מתשלום חובותיו לנושים ולדווח דיווח כוזב לרשויות המס. בית המשפט לא ייתן יד להתנהלות כזו. כמו כן, נקבע כי בין הצדדים לא קמה חזקת השיתוף וכי הם נהלו משטר רכושי נפרד, על אף שחיו תחת קורת גג אחת.

           ערעורו של המבקש לבית המשפט המחוזי על החלטה זו נדחה. נקבע כי מרבית הערעור נשען על קביעות עובדתיות אליהם הגיע בית המשפט לענייני משפחה וכי אין זה מתפקידה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה המבררת.

3.        בבקשת רשות הערעור שלפני, טוען המבקש כי בהינתן פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה משנת 2003 שהורה על פירוק השיתוף בדירה, יש להעביר לו מחצית מהתמורה שהתקבלה. על סמך תשובות המשיבה בחקירתה בבית משפט לענייני משפחה המבקש עותר כי ייקבע שהחתימה על הסכם הויתור משנת 2005 הייתה תוצאה של לחץ שהפעילה עליו המשיבה. העברת הזכויות על שמה של המשיבה נעשתה מטעמי נוחות, משום שהמבקש אינו מנהל חשבון בנק ובשל חשש כי הנושים ישתלטו על הדירה. לחלופין טוען המבקש כי במידה ונפל דופי בהתנהלותו כשפעל להציל את הדירה מנושיו, הרי ששגו בתי המשפט קמא משהטילו את מלוא תוצאות המעשה על כתפיו והאישה יצאה נשכרת. מדובר לטענתו בהסכם ששני הצדדים אחראים לו וחובותיו הם חלק מהתא המשפחתי. כמו כן, המשיבה הודתה בפני בתי המשפט קמא כי לא מדובר בעסקת מתנה אלא בקיזוז כנגד חוב שהיה למבקש כלפיה (טענה שלא נבחנה כלל לגופה). בנוסף, מוצדק במקרה זה, לגישת המבקש, להתיר קבלת רשות ערעור בגלגול שלישי כדי להסדיר את ההלכה הנוגעת לכללי מדיניות משפטית ולקביעה כי "חוטא לא ייהנה מפרי חטאו". עוד סבור הוא כי שגה בית המשפט המחוזי משלא ראה לנכון לדון לגופו של עניין בטענות שהועלו על ידיו ודחה את הערעור רק בהתבסס על נימוק אי ההתערבות בממצאים העובדתיים של הערכאה המבררת. בית המשפט המחוזי היה מחויב למצוא חיזוק חיצוני לעדות המשיבה וזאת לפי סעיף 54 לפקודת הראיות ובמיוחד כאשר מדובר בעדות יחידה של מי שמעוניין בתוצאות המשפט. המבקש מוסיף כי שגה בית המשפט המחוזי משלא קיבל את עדותו של עורך דין פישהנדלר בנוגע לכך שראה במשיבה נאמנה על הכספים לטובת המבקש. נאמנויות קונסטרוקטיביות בין בני זוג כבר הוכרו בעבר בפסיקה.

4.        בפסק הדין משנת 2003 קבע השופט גלובינסקי - "מדובר בדירה משותפת, הרשומה על שם שני הצדדים ועל כן יש להורות על פירוק השיתוף בה בהתאם לסעיף 40 לחוק המקרקעין" (פסקה 7 לפסק הדין). במסגרת פסק הדין מונו כונסי נכסים למכירת הדירה אך פירוק השיתוף לא בוצע. פסק הדין ניתן לפני כ-10 שנים. כפי שעולה מפסקי הדין של הערכאות קמא מושא הבקשה חלו השתלשלויות רבות בעשור האחרון ביחסים של בני הזוג. מבלי להיכנס לסיבות שהביאו את מי מהצדדים שלא לקיים את פסק הדין ולא לעמוד על אכיפתו, הצדדים בחרו לכלכל את ענייניהם אחרת: החל בהסכם הויתור משנת 2005, וכלה בהסכם שנחתם בפני עורך הדין בשנת 2010, אשר בעקבותיו נרשמה הדירה על שם המשיבה בלבד ובהמשך נמכרה. המבקש טוען כעת כי במסגרת הסכם בעל פה בין הצדדים התחייבה המשיבה להעביר לו מחצית משווי הדירה לאחר שזו תימכר. בית המשפט לענייני משפחה קבע כי המבקש לא הביא ראיות המוכיחות את קיומו של ההסכם בעל פה והמבקש לא נימק מדוע, למרות שהצדדים חתמו בפני עורך דין על הסכם להעברת הזכויות בדירה על שם המשיבה, לא הסדירו בכתב את עניין חלוקת התמורה הנטען.

           מהשלב בו התקבל פסק הדין ב-2003 ועד ליום בו נמכרה הדירה בפועל היה בידי המבקש טווח זמן מספק לפעול לצורך חלוקת הרכוש והתמורה על פי שיטתו. אלא נראה כי אין להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו לפיהם הלך הרוח וההסכמים בכתב שהוגשו, מעידים על כוונה מוצהרת אחרת. לכן, אינני רואה בסיס להתערב במסקנת בית משפט לענייני משפחה לפיה המבקש לא הוכיח גיבוש כוונת שיתוף בין הצדדים בתקופה שבין 2003 ועד למכירת הדירה. גם בבקשת רשות הערעור המונחת לפני, חוזר המבקש על טענותיו, בדבר ההסכם בעל פה לו התחייבו הצדדים, ועל כך שהמשיבה הודתה שלמבקש מגיעות חצי הזכויות בדירה ואלה קוזזו כנגד חובות שהיו למבקש כלפיה. בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, נותחו ונומקו כדבעי טענותיו של המבקש. הקביעה כי המבקש לא הצליח להרים את נטל השיתוף הינה בגדר קביעה עובדתית אשר אין דרכו של בית משפט זה כערכאת ערעור בגלגול שלישי להתערב בה (בע"מ 5939/04 פלוני נ' פלונית, פ"ד נט(1) 665, 672 (2004)). הלכה היא שרשות ערעור בגלגול שלישי תינתן במשורה, ורק במקרים בהם המחלוקת חורגת מהעניין הקונקרטי שיש לצדדים, ונוגעת לשאלה משפטית כללית בעלת השלכות רוחביות (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3), 123 ((1982)). לא מצאתי כי המקרה שבפנינו מעורר שאלה משפטית חשובה החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. מקובלת עלי קביעת בית המשפט לענייני משפחה כי אף בהתעלם מהסכם הויתור מ-2005 המבקש לא הוכיח כי פעל להסדרת המגיע לו עת נחתם הסכם העברת הזכויות בפני עורך הדין.

           המבקש טוען לחלופין שגם אם מטרת ההסכם הייתה לחמוק מנושיו, הרי שאין להטיל עליו לבדו את תוצאות המעשה. ברם התשתית העובדתית שנקבעה לא תומכת בהנחה העובדתית שביסוד הטענה האמורה. על רקע זה אל לבית משפט לתת ידו  להתנהגות זו כשהמטרה היא, בין היתר, שהחייב ימשיך להחזיק בשוויים בעוד נושיו יישארו בפני שוקת שבורה (ע"א 6146/01 בנבנישתי ואח' נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד נ"ז(4) 197, 206 (2003); ע"א 11172/05 אלון נ' חדד (21.10.2009)).

5.        הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה אין צו להוצאות.

           ניתנה היום, י"ח בשבט התשע"ד (19.1.2014).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   דא

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: